הדיבור הפנימי והקול הפנימי 

דיבור הפנימי
דיבור הפנימי הוא השיח הבלתי פוסק שאנחנו מדברים אל עצמנו ועם עצמנו, מרצוננו או שלא מרצוננו. הוא חלק מהצורה שלנו לקיים את המודעות והתודעה, לאשר את הקיום העצמי שלנו בעיקר ברמתו הווירטואלית. הדיבור הפנימי הוא כלי ראשון במעלה ביכולת שלנו לתקשר עם סביבתנו ועם עצמנו ברמת התודעה, עם זולתנו ברמה של קריאה, של דיון, של פיתוח רעיונות.

בד בבד עם החשיבות האדירה של קיומו יש להבחין בחסרונותיו. הדיבור הפנימי מהווה גם רעש, רעש כמעט בלתי פוסק, הרעש הצמוד ביותר הנוכח ביותר בעולמנו. הרעש הצמוד הזה גורם לנו לחיות בסביבה רועשת; סביבה היוצרת חוסר שקט מערכתי בעולמנו האישי הכללי. רעש המורכב ממילים מילים ועוד מילים רעש שאנו לעיתים שוכחים איך להוריד לו את העוצמה או איך להפסיקו לרגעים קלים.

הדיבור הפנימי מיצר עבורנו סביבה וירטואלית סגורה או מנותקת, ברמות שונות של ניתוק, מהממשי - האחר הפיזי, האחר האנושי, האחר החברתי, האחר הרעיוני והאחר הרוחני. הדיבור הפנימי הרבה פעמים נותן לנו תחושה שאנחנו שומעים מה מדברים אלינו. לא כי אנחנו שומעים באמת, מה קורה בחוץ אלא כיוון שאנו מדברים בפנים, במקום האחר, ושומעים את עצמנו. איננו מקשיבים, אלא לדיבור הפנימי, אליו אנחנו רגילים להקשיב גם שאנו לבד וגם שאנו בחברה. אם האחר, הזולת, דיבר או שלא דיבר אנחנו ממשיכים לדבר, לנהל איתו שיחה אם הוא נוכח או נעדר. מסיבה זו אנו עדים לרבוי גדול של שיח חרשים. מסיבה זו עדים לשיחות פנימיות עם האחר המשמעותי, גם שהוא כבר אינו בן החיים, או עם הדעה הרווחת, גם שמזמן עבר זמנה. לעיתים אנו נשאלים שאלה במהלך שיחה, ונותנים תשובה, שאינה תגובה לשיחה שהתרחשה, אלא תגובה לשיח הפנימי שהתנהל במקביל; תשובה שיכולה לגרום לאי הבנה או למריבה. מנגנון זה של ניהול שיחות במקביל גורם לנו למצוא את עצמנו מופתעים. לא פעם ולא פעמיים אנחנו מופתעים, כשבן שיחנו אומר זה כלל לא מה שאמרתי, או שהוא מרגיש פגוע, נעלב כועס על דברים שנאמרו, כי לא היתה הקשבה אמתית והתיחסות ענינית אליו ולדבריו. כלל לא היתה תאימות בין מה שאמר, או שחשב להגיד או שבכלל לא נאמר, לבין תגובתנו. בדיבורנו הפנימי אנו יוצרים; מקרים, מקרי ביניים, מקרים נוספים; אנו מייצרים עולמי עולמות שכלל לא קיימים או קיימים בצורה חלקית בסביבה שבה אנחנו חיים. אנחנו ממשיכים להגיב לאותו עולם וירטואלי, מילולי שבו אנחנו מתפקדים, שבו אנו שולטים- שולטים בכל חלקיו ובו משחקים את כל התפקידים. הדיבור הפנימי מאפשר לנו לחיות בעולם בלתי ממשי - וירטואלי לעיתים על חשבון העולם הממשי. הסטה של החיים אל הרובד הוירטואלי היא אחד מחסרונותיו של הדיבור הפנימי.



הקול הפנימי
הקול הפנימי, הוא הקול שלנו ושל היקום כולו, זה הקול של היסוד החי שבתוכנו. הקול הפנימי הזה מגלה את קיומו לא במלים, בדרך כלל, אלא בתחושות גופניות שנמצאות באזורים שונים של הגוף: מיחושים, נימולים, חום קור, כאבים. לעיתים הוא מתבטא אך ורק בהעלאת רמת מודעות לאזור מסוים בגוף. הקול הפנימי הזה הוא למעשה הדרך שלנו להתקשר, לקבל תשובות ברמה מודעת מהיסוד החי. לשמוע את דברו של היסוד החיי פותחת דרך אל הנשגב הרחב והכולל, משהו גדול מאתנו, חיצוני לנו. הקשבה לקול הפנימי מאפשר לנו להכיר, לגעת ולחוש בחוקי הטבע והיקום שנמצא סביבנו. היכולת לשמוע את הקול הזה, להבין את פישרו היא לא מתת של אנשים מיוחדים, היא לא מתת של כישרון יוצא דופן אלא הוא פרי של תרגול. היכולת להרגיש את התחושות הללו הן פרי של תרגול. מלימוד ותרגול נולדת הידיעה, שהתחושות, אפילו הקלילות ביותר, הן מסר. תחושות שאם נכיר אותן ונתחיל למפות אותן ולקשר אותן למצבים בחיים שהן מעין רמזורים שאומרים: לכאן ימינה, לכאן שמאלה, לפה אין כניסה, לפה הכניסה מסוכנת אבל, אתה יכול להיכנס, כי יש לך את היכולת להתמודד עם כך. מערכת רמזורים, אשר ההתנהלות לפיהם תהפוך את חיינו ליותר זורמים עם פחות לבטים ויותר חיבור ושקט.



איך מבחנים בין הקול הפנימי לבין הדיבור הפנימי ?
הקול הפנימי הוא כל כך שקט, כשהדיבור הפנימי מדבר הוא נותן לו לדבר. הוא יושב בצד כאילו אומר לעצמו 'אני, בלאו הכי לא אתמודד , ממילא אין לי צורך להשתלט על השיחה. לא רוצים לשמוע, לא צריך. כשירצו לשמוע אני תמיד אהיה כאן, בשביל מי שירצה לשמוע'. ובדרך כלל בזמן זה או אחר לפעמים דקות ספורות לפני המוות האדם פתאום שומע , שומע את הקול הפנימי שלו. הוא נפעם ונרגש לגלות אותו. נפעם לגלותו דקה דקותיים לפני סוף חייו הממשיים. נרגש לגלולת את הקול האמיתי שלו, הפנימי, הקול הממשי. (הקול הפנימי, במנהגו השקט והמופנם נוהג מנהג אנשים בעלי ביטחון, שאין להם צורך להאבק כדי להשמע ולהשמיע). אבל לא צריך לחכות כדי לשמוע את הקול הפנימי כל כך הרבה זמן. אפשר פשוט להאט, לצמצם ולהרגיע את הדיבור הפנימי, לדקות ספורות, כדי להבחין, לשמוע את הקול הפנימי.



קצת סדר קצת פשטות
לשמחתנו, הדברים קצת יותר מסודרים וקצת יותר פשוטים ממה שזה נשמע. קול פנימי, דיבור פנימי,מה ההבדל, אני לא יודע. אני חושב שזה אותו דבר.

הקול הפנימי נמצא באזור מסוים במוח, או לפחות ביטויים שלו, נמצאים באזור מסוים במוח. ולעומת זה הדיבור הפנימי, נמצא באזור אחר במוח. בשעה שהצד של הדיבור הפנימי, שהוא בד"כ הצד הדומיננטי משתלט, הצד הפחות דומיננטי של הקול הפנימי משתתק. אבל אפשר ללמד את המוח לעשות מעברים מצד לצד. מצד אחד של המוח לצד השני של המוח. איך אנחנו יכולים לעשות את המעברים? יש להבין, שבצד של הקול הפנימי נמצא גם הצד הלא מילולי, הצד הלא שיפוטי, הצד שאין לו תפיסה של זמן, הצד שיש לו ראיה גלובלית. מענין הוא, שברגע שהצד הדומיננטי נמצא כמה דקות ללא פעילות הצד השקט הלא דומיננטי הופך לפעיל. מספר רב של כלים וטכניקות מאפשרים לנו להרגיע את הצד הדומיננטי שבו מתנהל השיח הפנימי; כגון מדיטציה, ציור, תנועה מובחנת. אם אנחנו מצליחים להרגיע אותו למספיק דקות, באופן אוטומטי עולה הצד הפחות דומיננטי. צד זה של המח הוא גם הצד שבו אנחנו מצליחים להרגיש את גופנו- תחושה בלתי אמצעית, תחושה בלתי מושגית. תחושת הגוף לא כתוצאה מהתנגשות בקיר או חיתוך האצבע בסכין, אלא פשוט מתוך התבוננות רגועה,שלווה, בלתי שיפוטית על התחושות הגופניות. ההתבוננות הזו היא למעשה היסוד של מרבית תרגילי המדיטציה. אם איננו רוצים להתבונן בנו עצמנו יש לנו אפשרות להתבונן בדברים חיצוניים על ידי תרגילים פשוטים של ציור מתבונן או תרגילים נוספים. האפשרות הזאת פותחת בפנינו אפיק והיכרות עם אותו קול פנימי. לאחר שאנו עושים את תהליך ההיכרות, הקבלה, ההשלמה והלמידה של המסרים שלו, אנחנו יכולים לישמם בחיינו. אנו יכולים לבחור מתי אנחנו נותנים לשיג ולשיח הפנימי להשתלט, לתפוס מרכז, להיות דומיננטי, ומתי ואיך אנחנו נותנים לצד "הפחות דומיננטי" למסור לנו את מסריו. כשהמיומנות גדלה והולכת אנחנו יכולים לבחור בין שני הצדדים ולהשתמש בכישורים המגוונים שנמצאים באדם כדי לתפקד בצורה יותר נעימה, זורמת, מתאימה לצרכים,שלנו. פחות מאיימת, יותר ממשית.

איך אנו משתמשים בדיבור הפנימי כדי לעלות לרמת המודעות המילולית את הקול הפנימי?
חשוב להבחין בין קיום הדברים ברמה התחושתית לבין היכולת לדבר עליהם. הדברים קיימים גם איננו יכולים לדבר עליהם וגם איננו רוצים לדבר עליהם. הדיבור עליהם לא נותן לנו בהם יותר אחיזה וגם לא נותן לדברים עצמם ממשות יתר. אבל אם אנחנו רוצים לספר לאחרים, ללמד אחרים, לספר לעצמנו להזכיר לעצמנו דברים שחשנו, דברים שהיו מוצלחים, יש לנו צורך במילים, לומר לעצמנו בסיטואציה הזו והזו, שלמשל פניתי לאדם x, וחשתי תחושה גופנית מסוימת. - תחושה המכונה תחושת בטן, אם כי לא תמיד היא באמת מורגשת בבטן. - תחושה גופנית של כיווץ בבטן או התרחבות בחזה, מתח בצואר או תחושה של שחרור או נעימות בידיים. ברגע שאני מסוגל להגיד אדם זה גרם לי תחושה מסוימת ואני מסוגל לזכור את התחושה בלי לקרוא לה בשם, כשתבוא התחושה הבאה מאותו סוג, כשתופיע התחושה הזו פעם נוספת, אזכר באדם x ואדע שעלי לנהוג כך וכך אם באותה דרך כפי שנהגתי או בדיוק ההפך ממה שנהגתי אז.

אין במיפוי מוכר וידוע של כל התחושות, אין מפה כללית, מפת דרכים. כל אדם ואדם יכול ללמוד להכיר ולמפות את מערכת הרמזורים הנמצאת בתוך גופו.מערכת רמזורים מתאימה ליסוד החי שבגופו המיועדת לשרת אותו ולאפשר לו לתפקד כראוי ואף להחיות אותו (את היסוד החי). אם רוצים לדבר; ניתן לדבר על האופן שבו מרגישים, על החוויה, על האמיתיות, על פתרונות אפשריים. לשוחח רק לשם דוגמא לא כאמת אחת ויחידה, אך כן ניתן לדבר על הכישורים הנדרשים כדי לחוש את הקול הפנימי. ניתן לשוחח על מה אנחנו עושים, איך אנו מרגישים, איפה אנו מרגישים, מה קורה לנו. אנו יכולים לספר לעצמנו ולאחרים את הסיפורים של ההצלחות ואי ההצלחות במסע הרמזורים שלנו. סיפורי ההצלחות יותר מסיפורי הכישלונות הם סיפורים של גילוי דרך - הדרך - הדרך שלנו בחיים, האמיתי שלנו בחיים, יצירת המסלול האמיתי הטוב והמלא משמעות שלנו בחיים.

אני יודע מה טוב לי
מקובל בימנו להתייחס אל הקול הפנימי כאל הייעוד של האדם, השליחות שלו המיקום שלו, התפקיד שלשמו הוא בא אל העולם. אך אפשר להתייחס לקול הפנימי הזה לפחות בשלב הראשון, ללא הסתכלות גלובלית מיסטית; הכוללת אמונה בייעוד ותפקידו של אדם בעולם, הכוללת התייחסות לרמה הקוסמית שבו אדם מתפקד. אפשר להתייחס אל הקול הפנימי כאפשרות של האדם לדעת מה טוב לו. לא האפשרות של האדם לקבל את המידע הזה מאחרים אלא אפשרות שלו להבין מה טוב לו. איך הוא צריך לחיות. מה הוא צריך לעשות מהתבוננות די מפתיע לגלות, שאין הדבר הוא יחסי, שככל שאתה מקשיב לקול הפנימי בצורה יותר מדויקת ויותר מהימנה, הדברים משתלבים עם התנהגות נורמטיבית חיובית. התנהגות שבשלב מתקדם יותר יכולה להפוך להתנהגות נדיבה, פתוחה, נותנת, מקבלת. ובאופן מפתיע ההקשבה עצמית לא הופכת להתנהגות, המפחידה את המחוקקים, שבה יש מענה בלתי נשלט או בלתי מתחשב לכל התשוקות, התאוות והרצונות. הקשבה לקול הפנימי מחברת האדם לצרכיו ולא לרצונותיו, הרצונות, שמהם פוחד המחוקק. ההקשבה לקול הפנימי מחברת אותו ליכולת להבחין מהם צרכיו האמתיים, ומקנה לו כלים איך למלא אותם. ההבדל בין רצון לצורך יזכה להתיחסות בנפרד.

האם כל תחושה גופנית וכאב הן מסר?
התשובה היא כן. אם כל המסרים הן בעלי רמת חשיבות התשובה היא לא. התרגול והמיומנות מקנים לנו את היכולת לקבוע בהם סדרי עדיפויות. האם כל חיי אקשיב לקולי הפנימי אחקור אותו ואלמד אותו התשובה היא כן ולא. כן, כיוון שכל חיינו אנו נמצאים בקשר עם היסוד החי, כשהכרנו אותו לא תוכל לתעלם ממנו. ולא, הקושי להקשיב לקול הפנימי הולך וקטן עד כי ההקשבה הופכת להיות טבעית יותר ויותר עם הנסיון, הופכת להיות חלק מכישורינו המובנים, ומתבצעת כמהלך זורם טבעי ויומיומי.